כללי הג'אם בשדה (בהשראת Fight Club)

עודכן: 15 באוק׳

אתמול, 7.10.22, היה ג'אם אחד הכי מדהימים. בכלל בחודש האחרון מאז שהתחלנו לעשות את הג'אמים בימי שישי, נהיה ממש כיף. המון חברים הגיעו ואני מודה לכולם. מצד שני, יש כמה כללים שקשה לחזור ולומר אותם לאורך הערב, במיוחד כשיש המון אנשים שהולכים וחוזרים או באים חדשים שאף פעם לא היו. לכן החלטתי בהשראת החוקים של Fight Club לכתוב את הכללים של הג'אם בשדה. אלה כללים שבעיניי, מתוך הניסיון של כל הג'אמים עד היום, עובדים מעולה כשכולם מכבדים אותם, ומי שפחות מתאימים לכללים האלה בדרך כלל עוזבים אותנו עם הזמן וזה בסדר גמור. אני רוצה בג'אם את מי שהכללים האלה מדברים אליהם ונעימים להם.

ראשית אכניס לכאן ברשותכם את הציטוט המקורי של חוקי Fight Club (למי שלא מכירים את הסרט זה הזמן למצוא ולראות):

“Welcome to Fight Club. The first rule of Fight Club is: you do not talk about Fight Club. The second rule of Fight Club is: you DO NOT talk about Fight Club! Third rule of Fight Club: if someone yells “stop!”, goes limp, or taps out, the fight is over. Fourth rule: only two guys to a fight. Fifth rule: one fight at a time, fellas. Sixth rule: the fights are bare knuckle. No shirt, no shoes, no weapons. Seventh rule: fights will go on as long as they have to. And the eighth and final rule: if this is your first time at Fight Club, you have to fight.”


Chuck Palahniuk, Fight Club


לפני שאכתוב מה הם הכללים של הג'אם בשדה, אני רוצה לפתוח בכמה מילים על מה זו קהילת שדה בעיניי, או יותר נכון: למה אני שואפת שנגיע.


כשהייתי פעילה במחאה החברתית של 2011 ומחאות שהגיעו בעקבותיה, הכרתי מגוון רחב של קהילות ודרכי פעולה משותפות, הבנתי שמחאות יש להן כוח מסוים, אבל הכוח הכי חשוב הוא כשיוצרים את האלטרנטיבה, את המציאות שהיינו רוצים לראות בעולם. עד יוני 2019 השכרתי את הנכס שלי לכל מיני עסקים בהשכרה חודשית אבל הבנתי שהנכס הוא המקום שבו אני רוצה להעניק בית, במה, ידע וכלים ליוצרים בתחילת דרכם. במדינה שמתעדפת את תעשיית הנשק תקציבית, אני אצור את האלטרנטיבה בכך שאת המשאבים שיש לי אעניק ליצירה ולתרבות אלטרנטיבית. בלי מימון מהמדינה ואפילו לא פעם גם עם שימת רגליים מהארנונה של עיריית תל אביב שלא מוכנים להכיר בערך של הפעילות שלנו ולתת לנו הנחה מתאימה כמו לכל מוסד תרבות. אני שואפת שקהילת שדה תהיה הרבה מעבר למקום הפיזי עצמו- קהילה של יוצרים ויוצרות שנושאים עימם לכל מקום את הרוח הזו של תמיכה הדדית ביצירה אלטרנטיבית, יצירת שיתופי פעולה, עזרה אחד לשני, מתן כלים, כשרונות ופרנסה ביחד ממה שיש לנו לתת. זה יכול לקרות בכל מקום שנהיה בו בעולם. זו מהות. ומכאן- לג'אם ולכללים שלו. יש הרבה ג'אמים בעיר, אבל כשמגיעים לג'אם של שדה, מי שמבינים את ההבדל, מבינים. יש מי שמנסים לשנות את זה, אבל הם די מהר זזים לג'אמים אחרים וזה מצוין. אצלנו בקהילה אנחנו רוצים את מי שמבינים ומכבדים את הקונספט של המקום והקהילה הזו. בשאיפה למרחב מקודש, שבו המוזיקה מנגנת דרכנו בתנועה טבעית ומרפאת. אז ברוח ובמחווה לחוקי פייט קלאב, הנה הכללים של הג'אם של שדה: הכלל הראשון של הג'אם בשדה, הוא להפיץ את הבשורה. הכלל השני של הג'אם בשדה, שרוח הג'אם שלנו ניתנת בברכה לכל מקום וקהילה שיחפצו לנהוג כמונו, באהבה ותודה. הכלל השלישי של הג'אם בשדה, הוא שכולם חופשיים להגיע ולעזוב, לנוע במרחב ולבחור איפה הם רוצים להיות בכל רגע נתון (בהשראת "חוק שתי הרגליים" של קהילת אמנות האירוח AOPL). הכלל הרביעי של הג'אם בשדה, ג'אם במהותו הוא אלתור מוזיקלי, לא מוזיקה מוכנה או מוכרת. לכן ההזמנה של הכלל הזה היא להניח מחוץ לדלת את כל מה שאתם יודעים על מוזיקה וביחד עם זה- גם אם אינכם שולטים בתיאוריה מוזיקלית ובכלים- אתם יכולים ואף מוזמנים באהבה לנגן ולהתנסות. נכון, ידע מוזיקלי יכול להיות שימושי כדי להוציא מעצמכם ומהרגע ביטויים עוד יותר מעניינים, אבל אין לצפות או להניח שכולם שולטים בתיאוריה או אמורים לשלוט בה. הדבר הנכון הוא לשחרר את עצמכם אל הלא ידוע. לאפשר לעצמכם לשחק כמו כשהייתם ילדים ולא ידעתם מה אתם עושים. תת כלל- גם אם אתם יותר מהטיפוס שאוהב לנגן שירים מוכרים ומנגינות מוכרות, נסו לוותר על זה, כי הרבה פעמים מה שזה עושה בחלל זו מבוכה ועיכוב- כשיש מי שלא מכירים את האקורדים, צריכים לחפש אותם, צריכים לחפש מילים וכד'. אם אתם רוצים להופיע עם חומרים מקוריים ושירים מוכרים, יש את הבמה הפתוחה. הכלל החמישי של הג'אם בשדה, הוא שוויון מוחלט ונדיבות בין כל המשתתפים והמשתתפות. לא תהיה אפליה או הדרה של אף אדם משום סיבה ויהיו איפשור, מתן מרחב והזדמנויות שוות גם למי שהם בתחילת דרכם. מה שזה אומר בפועל: להשאיר בחוץ את השיפוטיות ולהכניס במקום זה את המוכנות לעזור לאחרים שבתחילת דרכם להיכנס לחוויה יחד אתכם, לעזור להם להביע את עצמם ולתת להם את המקום להביע רעיונות חדשים. לא להשתלט על הג'אם, לא להשוויץ בסולואים ארוכים, לא להכריח אחרים להצטרף אליכם מוזיקלית למשהו מורכב מדי (ע"ע להשאיר את מה שאתם יודעים מחוץ לדלת). בטח ובטח- לא להעיר הערות מכבות ומדכאות כלפי מי שאולי לא יודעים לנגן באותה רמה שלכם. (מוזמנים לקרוא פוסט מכונן שכתבה אם לבת 17, שהגיעה איתה לג'אם שלנו והסבירה איך זה מרגיש מהזווית שלהן כשזה נעשה טוב ונכון:)

הכלל השישי של הג'אם בשדה, אם אתם המון זמן על הכלי- שימו לב לזה ופנו את המקום לאחרים שאולי מתביישים לומר לכם שהם רוצים לנגן על הכלי הזה (דרך לדעת שאתם הרבה זמן על הכלי- אחרי שני קטעים בערך, זה זמן טוב לזוז, או אם התעייפתם, או אם מבקשים מכם את הכלי, או אם אתם רואים מולכם אנשים שיושבים בקהל כמו ממתינים שתרדו כבר). תמיד יהיה אפשר לחזור אחר כך לעוד קצת. הכלל השביעי של הג'אם בשדה, זוזו דווקא אל כלים שאתם לא שולטים בהם עדיין. אתגרו את עצמכם. אמנם כמובן שמותר וסבבה להיות על הכלי שלכם ושאתם שולטים בו, אבל ההזמנה של הג'אם היא לצאת אל המרחב של הלא ידוע ובכך לשחרר את השכל והאגו, להיכנס למגרש המשחקים של מנגינות חדשות שלא יכולות למצוא את עצמן בתוך המוכר. בדרך זו אתם מהווים דוגמא למי שמתביישים, להעז ולתפוס כלי גם אם אינם שולטים בו, לנסות ולהתחבר למוזיקליות. חפשו דרכים חדשו